הפעם הראשונה שלי ב..מריפוסה

מסעדת מריפוסה (פרפר בספרדית) נפתחה בחודש יוני במקום ששכנה לאפיזודה קצרה שהסתיימה באופן לא ברור על גבול המסתורי מסעדת סזרינה של השף מאיר אדוני. על המקום והמטבח השתלטו שלושה שפים צעירים יוצאי מסעדת המסה: חביב משה, יומי לוי ומאיר אלאלוף. המקום יפה ואלגנטי ללא פומפוזיות. התפריט המוצע הינו תפריט שף עונתי: דגים, בשרים וירקות עם נגיעות של איטליה, צרפת ואסיה. רפרוף מהיר בו מראה מספר מגמות, האחת - המנות עמוסות מרכיבים, שתיים - שימוש בחומרי גלם כבדים, "סטייל" מסה: כבד אווז, פורצ'יני, גבינה כחולה, חמאה שרופה, קרמים עשירים, גלייזים ושות', ושלוש - הולך להיות מתוק וזאת בטרם נגיע לקינוחים. יש כאלה שמתים על הטאץ' הזה (אני אישית אוהבת אוכל מורכב ועשיר) ויש כאלו שבזים לזה וחוגגים את פשטותו של נתח בשר צלוי או סשימי דג טרי וחף מהתערבות.

את הארוחה במריפוסה התחלנו עם פחמימות בדמות פרעצל כייפי שהוא שינוי מרענן ללחם / פוקאצ'ה. הפרעצל מוגש עם טחינה וחריף.

יחד עם הבייגל התחלנו לדגום מהמנות הראשונות: קוביות טונה אדומה מונחות על מחית של ספייסי בוטנים וצ׳ילי (יותר מתוקה מחריפה) קרם חציל (סטנדרטי) וכדורי אורז פריכים ונפלאים- כל אלה מרכיבים את מנת הדגל של מריפוסה, מנת חובה בביקור במסעדה. מנה ששקלנו להזמין מנה נוספת כשהיא הסתיימה וכזאת שהייתי חוזרת לאכול שוב (בעיקר אם לא הייתי צריכה להרחיק עד קיסריה.

איך אפשר לקיים מסעדה של יוצאי מסה בלי מנת כבד אווז שערורייתית, כזאת שתיתן פייט למנת כבד האווז עם שוט שוקולד הולרונה המזוהה על המסה. אז כאן תקבלו מנת כבד אווז שמעליו קראסט פיצוחים ומתחתיו קרם פופקורן מתוק– מנה כבדה בטעם ובמרקם, המשלבת בין מלוח למתוק. הקרם פופקורן סמיך ועשיר. אני התענגתי מכל ביס שנמס לי בפה.

את מנת הכבדים "ברולה", לא ששתי להזמין, כי קצת מאסתי במנות פטה כבד עוף ואני מחפשת משהו יותר מיוחד. מזל שהיא הגיעה. עוד מנת חובה שאסור להפסיד. ממרח כבדי העוף הטוב שאכלתי, עם זיגוג שעשוי מקראסט תבלינים ומתיקות קלה של תות אפגני. מנה שלישית ברצץ שאהבתי ומנה שלידית ברצף שהמתיקות בה נוכחת ללא בושה.

האחרונה מהראשונות שנחתה על שולחננו, הייתה המנה שפחות התחברתי אליה מבין הארבע. מעורב של דגי ים, בצל מטוגן, תבלינים מזרחיים, יוגורט, עגבניות וטחינה גולמית. ממש כמו שזה נשמע, הטעם המוכר והמזוהה של מעורב שמגיע מהתיבלון החזק, עם הרבה בצל והכמון השתלטן, רק כאן במקום בשר וחלקי פנים, היו נתחי דג קטנים, שמרוב תבלון לא יכלת לזהות לא טעם של דג ולא להבדיל בין סוגי הדגים שנכחו במנה. אולי אני פשוט לא חובבת גדולה של מעורב, אבל לפחות במעורב יש משחק של מרקמים וזהות מאוד מבודלת בין סוגי הבשר, כאן כל ביס היה זהה לקודמו.

מהעיקריות הזמנו עוד מנת דגל שכיכבה רבות בצילומי היח"צ, פסטת חלמונים, פנצ׳טת טלה מעושנת, תרד, שום, חלמון כבוש ופרמז׳אנו. שילוב מוכר ומושלם שקשה לפספס איתו. פסטה עשירה ומצוינת, טרייה שנעשית במקום. וארסיה מענגת של המקום למנת הקרבונרה המוכרת.

העיקרית השנייה, שמתומחרת כבר יותר גבוה וחוצה את מאה השקלים לכיוון המאה חמישים הייתה מחבת תאילנדית של פירות ים (שרימפסים, טבעות קלאמרי ומולים) ברוטב חלב קוקוס, קפיר ליים, למון גראס, ג׳ינג׳ר, צ׳ילי והל והיא הייתה מעט מאכזבת. אולי כבר היינו מפוצצים מאוכל, אולי היו פשוט מנות יותר טובות שבלטו והעלו אצלי את הרף, המנה הזאת שעממה עם טעמים מוכרים ללא טוויסט בעלילה.

בגזרת הקינוחים טעמנו עוגת גבינת מסקרפונה, מוס קרמל, סורבה פטל ו״חלת דבש״ וקינוח נוסף של מוס קרמל מלוח, בוואריה וניל, מילפיי מקורמל, “ברולה” בננה, זביון קפה וגלידת וניל. המון מרכיבים ובסוף הגיעו קינוחים די סטנדרטים עם תחושת בלאגן לא מגובשת. לא ברור מה נושא הקינוח ומה הנשוא, ולבטח לא יכלתי לוודא מה ממגילת המרכיבים הופיע על גבי התפריט ומה נכח בצלחתי. התחושה שלי הייתה שהדגש הושם על האוכל (ובעיקר על הראשונות המופלאות), הקינוחים קצת נשארו מאחור. אני בטוחה שהקינוחים עוד הולכים לעלות רמה כי כרגע הם נקודת החולשה והשפים המוכשרים שעומדים מאחורי מריפוסה כבר הוציאו תחת ידיהם קינוחים מנצחים.